האם לחייך למישהו זו מצווה? האם לפרגן ולהגיד מילה טובה לחבר זו מצווה?
אנחנו רגילים לחלק את העולם הרוחני שהתורה מנחה אותנו בין דברים שהם 'מצוות עשה', ובין דברים שהם 'מצוות לא תעשה'.אבל האם באמת התורה יכולה לכלול ולכתוב כל פרט ופרט בחיים שלנו? כנראה שלא...
ובדיוק בגלל זה מופיע בפרשה שלנו פסוק שהוא בדרך כלל 'הולך לאיבוד' בין כל כך הרבה דברים אחרים חשובים שכתובים בה: עשרת הדברות, 'שמע ישראל' ועוד.
בפסוק הזה כתוב: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ".מסביר הרמב"ן: במילים האלו 'ישר וטוב' התורה כוללת את כל ההתנהגות שלנו כבני אדם שאי אפשר לפרט אותה במצוות.
התורה מצפה מכל אחד מאיתנו שאחרי שהיא כבר נתנה לנו דוגמאות איך לא לרכל ואיך לא לגנוב ועוד הרבה דוגמאות פרטניות, עכשיו כבר נבין בעצמנו מה זה אומר להיות 'ישר' ומה זה אומר להיות 'טוב'.
מצפים מאיתנו שבלי שיהיה כאן איזה ציווי, פשוט נבין מה הקב"ה מצפה שנתנהג ברגע הזה כאנשים טובים וישרים. מבחינה מסוימת זה הרבה יותר גבוה, כי מי שאכן חושב איך להיות 'עוד יותר טוב ועוד יותר טוב' בלי שאמרו לו – הוא בעצם מבין את המהות של כל המצוות.
'מצווה' זה לא רק מלשון 'ציווי' אלא מלשון 'צוותא' = התחברות אל מי שמצווה אותנו, להבין בלי מילים והוראות – מה הוא באמת מצפה מאיתנו: להיות ישרים וטובים.
בדיוק בסיומו של שבוע בו היה לנו את תשעה באב, היום שמסמל יותר מכל את חוסר הפירגון, את העין הרעה, השנאה והפירוד בינינו – אנחנו מגיעים אל ט"ו באב, היום שבנות ישראל יוצאות אל הכרמים, כולן שואלות זו מזו בגדים כדי שכולן ירגישו שוות ובעלות ערך, וכולן רוקדות במעגל שמסמל את השוויון בין כולן.
ט"ו באב הוא היום טוב הגדול של העין הטובה, של הרצון לתת, של ביטול האגו, של האכפתיות מהאחר, של הישרות הפנימית שקיימת בכולנו (ולכן אנחנו נקראים גם בשם 'ישורון'), שגם בלי שאומרים ומצווים אותנו - אנחנו מחייכים לאחרים, מעודדים אותם, מראים להם שהם חשובים ומשמעותיים, שאנחנו לא מתבוננים על הבגדים והחיצוניות של האדם – אלא בעיקר על נשמתו.
להיות 'ישר וטוב' זה הבסיס לכל קבלת התורה של עשרת הדברות, וקבלת עול מלכות שמים של קריאת שמע.
דרך 2 מילים: להיות 'ישר וטוב', אנחנו מתקנים את חטאי תשעה באב – בשמחת ט"ו באב.
זו הנחמה הגדולה שכולנו מחכים לה ממש עכשיו: " נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם".