בפרשה שלנו יש את אוסף המצוות הגדול ביותר מכל שאר הפרשות. כמעט בכל 2-3 פסוקים מופיע מצווה נוספת. אחת המצוות שכמעט 'הולכת לאיבוד' בתוך כל שלל המצוות, היא מצוות השבת אבדה: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ... וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם"
ההסבר הפשוט הוא שאם אנחנו מוצאים חפץ כלשהוא ששייך למישהו אחר – צריך להחזיר לו ואסור לנו להתעלם מהאבדה. בשלחן ערוך נפסק שכל עוד אדם לא מתייאש מהאבדה שלו, גם אם עבר מאז הרבה זמן – עדיין האבדה שייכת לו, וצריך להחזיר אותה אליו.
לכאורה זו מצווה שמזדמנת לידינו רק לעיתים נדירות. בחיי היום יום אנחנו לא מוצאים אבדות, וממילא אין לנו מה להחזיר. ועם זאת, בספרים כתוב שבאמת זו מצווה ששייכת לכל אחד מאיתנו והיא מצויה בכל יום.
רבי נחמן כותב שמהרגע שאדם נולד, כל תפקידו בחיים הוא לחפש אבדות. מה בעצם הלך לנו לאיבוד? מתברר שעוד לפני הלידה, כבר הראו לכל אחד מאיתנו מי אנחנו באמת, מה הגודל האמיתי שלנו, וממילא גם הראו לנו מה תפקידנו כאן בעולם.
הבעיה היא שמרגע הלידה פשוט שכחנו את הכל: שכחנו כמה אנחנו גדולים, שכחנו כמה כוחות עצומים יש לנו, ושכחנו מה באמת התפקיד שלנו בעולם. ככל שאנחנו הולכים וגדלים, הזמן שעובר משכיח מאיתנו את האבדות שלנו, ואנחנו מתרגלים להתייחס אל עצמנו כאנשים פשוטים, עם כוחות מצומצמים, ועם שליחות לא ברורה כל כך...
וכאן באה התורה ומצווה אותנו: אל תתייאשו! אל תרימו ידיים ותיכנעו לקולות שמנסים להקטין אתכם ולומר לכם ש'כבר אין לכם סיכוי...ושאתם לא משמעותיים ולא פועלים שום דבר מיוחד בעולם...' .
מצוות השבת אבדה אומרת לנו: אין אדם לא משמעותי! אין אדם שהגיע לכאן בלי אוסף של כוחות אדירים! אין אדם שלא הגיע עם שליחות אישית שמתאימה אך ורק לו ולא לשום אדם אחר! תפקיד האדם בעולם הוא לחפש את האבדות האלו: מי אני? מה הכוחות שלי? ומהו תפקידי האמיתי? וכשאדם לא מתייאש מהאבדות שלו – הן ממשיכות להיות שייכות אליו, ובסופו של דבר הן כבר יחזרו אליו!
והדבר הזה נכון גם ביחס לאנשים אחרים: אם אתם רואים אנשים [מבוגרים או בני נוער] שאולי כבר 'הרימו ידיים' מעצמם – חברו אותם חזרה אל עצמם, השיבו להם את האבדות שלהם, עיזרו להם לגלות כמה הם באמת גדולים, משמעותיים ובעלי תפקיד ייחודי להם.
ואולי זו מעלת חודש התשובה: התשובה האמיתית שלנו היא לא רק על חטאים, אלא בעיקר על זה ששכחנו מי אנחנו.
ולכן התיקון הגדול הוא שנמצא את כל סוגי האבדות שהלכו לנו לאיבוד במהלך השנה: כל הרצונות, השאיפות והמטרות, כל הבקשות והתפילות, כל ההכרה בכוחות הנפש שלנו ועוד ועוד – ואת כולם נחזיר חזרה אל עצמנו ואל הגודל שלנו.
ויתכן מאד שאז נגלה שבעצם שום דבר לא באמת הלך לאיבוד, אלא הכל שמור אצלנו ובתוכנו, והכל ילך ויופיע, בעז"ה, בקרוב.
ההסתכלות הגדולה הזו, שכוללת את כל ה'אבדות' שמצאנו בחיים שלנו, ואת כל ההכרה בעושר הרוחני עצום שלנו - היא זו שתביא אותנו בשמחה גדולה ובתשובה אמיתית, אל ארמון המלך בראש השנה.