תארו לעצמכם שהיינו מצמידים לכל העצים איזה חיבור לרשת חברתית מכל סוג שהוא והיינו מבקשים מהם לצמוח בקצב של מהירות התנועה, המסרים והתגובות שעוברות שם – מה היה קורה לעצים...? סביר להניח שהם היו נובלים מהר מאד מעודף המהירות שהם היו צריכים להתרגל לחיות לפיה...
אנחנו חיים בעולם שהכל זז מהר, והולך ונהיה הרבה יותר מהר. כך שאם לא הספיקה לנו המהירות של גוגל, אז קיבלנו את ה AI , וזה רק חלק ממהירות של מידע שהולכת וצוברת תאוצה מיום ליום. זה אולי נראה מרתק ומעניין, אבל בסופו של דבר זה בא על חשבון משהו...
ישנם דברים בעולם שתמיד יעבדו בקצב יותר מתון ורגוע – וטוב שכך! עצים – צומחים בקצב שלהם. בניית אימון בין אנשים – לוקחת זמן. גידול ילדים – לאט לאט. אם ננסה למהר מידי במקומות שצריכים את הזמן שלהם – נגרום לתסכול, מתח, ונפגע בכל התהליך כולו.
לפעמים צריך לשחרר ולהיות בסבלנות ואימון! זה נכון גם ביחס לעצמנו: לפעמים צריכים לעשות דברים בזריזות, כאן ועכשיו – אבל לפעמים צריך להיות דווקא בסבלנות, בהקשבה ובשחרור. לסמוך על עצמנו שחלק מהעשייה שלנו – היא דווקא בחוסר העשייה!
בזמן הזה שבו אנחנו 'לא עושים', אנחנו בעצם בונים את הכלים שלנו לקבלת השפע העתידי, וזהו תהליך חשוב ועוצמתי.
כאשר כל העם עמד ליד ים סוף, וכולם היו בפחד נוראי מהמצב המלחיץ, כל אחד הציע רעיונות משלו מה נכון לעשות, ונוצרה מחלוקת מה הדבר הכי נכון 'לעשות'. והנה בתוך כל הבלגן והמתח אומר להם משה: "ואתם תחרישון". ואולי כוונתו היתה לומר להם: הגיע הזמן שתהיו בשקט: בשקט חיצוני ובשקט פנימי. שחררו ותהיו ברוגע ושלווה פנימיים.
הרוגע הזה נובע מתוך אמונה גדולה בבורא עולם שיודע מה הכי טוב עבורנו, ומוביל אותנו בדיוק במסלול שמתאים לנו.
קריעת ים סוף וט"ו בשבט מלמדים אותנו את אותו העיקרון: "ה' רֹעִי, לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי; עַל־מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי". יש מנהל לכל מה שקורה לנו – וממילא אנחנו יכולים להיות במנוחת הנפש, ולתת לתהליכים להתקדם בקצב שלהם.
ואולי דווקא אז, כשמשחררים באמת אליו – אז יכולים להופיע נסים גדולים באמת, וקריעת ים סוף פרטית וכללית, יכולה להתרחש ממש כאן ועכשיו, בצורה שלא דמיינו שהיא יכולה לקרות. שבת שלום ומבורך, וט"ו בשבט שמח!