ישנה שיטה שטוענת שהדבר הכי חשוב הוא ה'כלל'. וממילא לפרט אין ערך וחשיבות מצד עצמם, אלא אם כן הוא משרת את הכלל. לעומת זאת, ישנה שיטה שטוענת שחיי ה'פרט' הם החשובים, ורק הם. ולכן כל עניינו של הכלל הוא לשרת את הפרט.
[אולי ניתן לומר שהתפיסה הראשונה שלטה בשנים הראשונות של הקמת המדינה, כאשר העיקר היה הכלל , והפרטים נדחקו לצד. לאחר מלחמת יום כיפור, השתנתה המגמה, ואז החלה לשלוט התפיסה לפיה הפרט הוא החשוב, הוא ידאג לעצמו, ועל המדינה למלא את צרכיו]. איזו שיטה נכונה יותר?
התשובה [בהסתמך על דברי הרב זוין זצ"ל] היא שכל שיטה בפני עצמה היא טעות, והנכון הוא לשלב את שתיהן יחד: 'כלל הצריך לפרט' ו'פרט הצריך לכלל'.
הכלל חייב לדאוג שהפרטים יחיו ברווח ובשמחה, כי הם הבסיס של כל הכלל. כל יחד הוא עולם מלא. ויחד עם זאת, כל פרט צריך לחוש שהוא חלק מעוצמה כללית של עם שלם , ועליו לצאת ממבט אגואיסטי ומצומצם, ולשאול את עצמו שוב ושוב: מה אני יכול לתת לכלל? מה הכלל צריך ממני?
וזה עניינם של שתי הפרשות: ויקהל-פקודי, שמסיימות את ספר שמות. מצד אחד אנחנו מדברים על להקהיל את כל עדת בני ישראל. מתייחסים אל הכלל. ומצד שני מתייחסים בפרשת פקודי אל המוני פרטים ופרטי פרטים בתוך מלאכת הקמת המשכן. ללמדנו שהדברים משלימים אחד את השני.
זה נכון בכל מערכת שנמצאים בה אנשים. למשל בבית: צריך להבין שכל בני המשפחה נמצאים ב'בית', וכולם אכפת להם מצרכי ה'בית' הכללי ששייך לכולם. ויחד עם זאת, צריך לדאוג שכל אחד מההורים והילדים, ירגיש בו טוב, וימצא את מקומו המכובד בתוך המסגרת הביתית.
וזה נכון גם במצב המיוחד שאנחנו נמצאים בימים הגדולים האלו של המלחמה: מצד אחד חשוב שכל אחד יחשוב ויעשה כל מה שהוא יכול עבור הכלל: בתפילה, לימוד, התנדבות וכד'. ויחד עם זאת, חשוב שכל פרט ידאג גם לעצמו: שינה טובה, אוכל מזין, פעילות ספורטיבית וכד' – כדי שכל הפרטים שעליהם בנוי הכלל, יהיו חסונים בחוסן רוחני, נפשי ופיזי גם יחד.
כשהכלל דואג לפרט, והפרט דואג לכלל – זה מצב של שלימות ושלום אמיתיים, וזה הכוח שלנו לעמוד חסונים מול כל האתגרים.
עם סיום ספר שמות, ספר הגאולה, נתברך כולנו – הכלל והפרט – בברכת: 'חזק חזק ונתחזק!' ובעז"ה יתקיים בנו השנה: 'בניסן עתידים להיגאל!'