השבוע נפגשתי עם אדם לא צעיר שתיאר את מהלך חייו בצורה ביקורתית: 'אני אדם שמתחיל דברים ואף פעם לא מסיים... אני אדם שתמיד מרצה אחרים...אני אדם שמפחד לקחת אחריות...', וכך זה המשיך והמשיך...
בשלב כלשהו אמרתי לו שישים לב איך הדיבורים הביקורתיים שלו על עצמו מקטינים אותו, וגורמים לו להישאר תקוע באותו המצב. שאלתי אותו: 'האם אתה מוכן לנסות להתחיל לדבר אחרת ולתאר במילים אחרות את החיים שלך?' אחרי מחשבה, הוא התחיל לספר אילו דברים מעניינים הוא עשה בחיים שלו, איזה קשר טוב יש לו עם ילדיו, כמה הוא מתמיד בתחומים רבים בחייו – ואז הוא התחיל לחייך כשהוא שם לב שכאילו מדובר על אדם אחר לגמרי.
הכל תלוי בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו – על עצמנו!
השבת אנחנו מתחילים את ספר 'דברים' - שכשמו כן הוא: הוא עוסק בסיפור של דברים שמשה רבנו מסכם לעם ישראל על שנות הליכתם במדבר. הדבר המעניין הוא שגם במקומות בהם הוא מוכיח אותם, הוא נזהר לומר את הדברים בצורה עדינה, כדי שהדברים יתקבלו על לב השומעים, בלי צורך להתגונן ולהצטדק: "לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת וּמָנָה כָאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן, לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל" (רש"י).
משה רבנו מלמד אותנו 'קורס באמירת ביקורת': ברגע שאומרים דברים בצורה מכובדת, גם אם יש בהם צד של ביקורת מרומזת - הדברים מקבלים אצל השומע משמעות לא של התקפה אישית ורצון להקטין, אלא אדרבא, מתוך הסתכלות של גדלות על האדם והכרה אמיתית בכל הטוב שקיים בו, מאירים לו נקודה שעליה כדאי לו לעבוד ולשפר את עצמו.
זה נכון ביחס לאנשים אחרים, וזה כמובן נכון גם בדיבורים שלנו - לעצמנו: ברגע שאנחנו מייסרים את עצמנו, ואנחנו מלאי ביקורת על כל מה שעשינו או שלא עשינו – לכאורה זה נעשה מרצון של תיקון ושיפור, אבל באמת זו לא דרך נכונה להתקדם, כי הנזק גדול פי כמה מהתועלת, כיוון שאנחנו משפילים את עצמנו, ולא מכבדים את מי שאנחנו כאנשים שבם באמת מלאי רצון להיות טובים יותר ויותר.
וזה גם נכון ביחס לדיבורים שלנו על העם שלנו: קל מאד להיסחף אחרי ערוצי תקשורת שמלאים 'דברים' ודיבורים מחלישים ומקטרגים, אבל הרבה יותר אמיתי ואמוני זה להדגיש בדיבור שלנו את הטוב והחיובי (יחד עם כל מה שעדיין צריך לתקן), כי זה המבט הפנימי על המציאות.
בהפטרה שנקרא השבת, שבת 'חזון', ישעיהו הנביא מבקר את ההתנהגות של עם ישראל. ובכל זאת, הוא חוזר כל הזמן וקורא להם בתואר הכי חשוב והכי מיוחד: 'בנים' . והוא מתכוון לומר לכולנו: נכון שלפעמים אנחנו עושים 'שטויות' ודברים לא רצויים, ונכון שהיו לנו חורבנות של בתי מקדש, וגלות ארוכה, מלחמות ורדיפות – אבל זה לעולם לא פוגם במי שאנחנו באמת: 'בנים'. קשר עמוק ופנימי הרבה יותר מכל לכלוך חיצוני.
ולכן מופיע בספרי החסידות, שדווקא השבת הזו שלפני תשעה באב, שהיינו חושבים שהיא השבת הכי 'נמוכה' של השנה – דווקא השבת הזו נחשבת השבת הכי גבוהה , בגלל שלמרות הכל – האהבה הגדולה של הקב"ה אלינו כעם תמיד נשארת. וזה גם נכון באופן פרטי: לא משנה עד לאן נפלנו ואיזה 'שטויות' עשינו – קשר האהבה הפנימי בין כל אחד ואחד מאיתנו אל הקב"ה לעולם אינו נפגם, וכל הביקורת והשלילה קשורים אך ורק לרבדים חיצוניים בנפש שלנו [וגם בהם כדאי להמעיט...].
שבת פרשת דברים, שבת חזון, מגלה לנו שבאמת מבפנים – הכל מלא אור: "תוכו – רצוף אהבה".