אם היינו מנסים להציע את הפסוק הכי חשוב בתורה, סביר להניח שכולנו היינו מציעים את 'שמע ישראל'. זה פסוק שמדבר על אהבת ה' ועל מוכנות למסירות נפש עבורו. הדמות של מסירות הנפש הזו היא רבי עקיבא, שאומר לתלמידיו בזמן שהרומאים הורגים אותו שכל ימיו הוא חיכה לקיים את הפסוק הזה.
והנה, דווקא אותו רבי עקיבא, מציע פסוק אחר – שמופיע בפרשה שלנו – כפסוק המרכזי והכי חשוב: "ואהבת לרעך כמוך" - אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה'. אמנם זה קצת לא ברור: כי לדבר על מסירות נפש זה מובן, אבל לדבר על 'אהבה' נשמע פחות חשוב..., אז מה רצה רבי עקיבא להדגיש בפסוק הזה?
דווקא רבי עקיבא, שכל התורה שבעל פה בנויה עליו, הוא זה שאומר לכל אחד מאתנו: דעו לכם שהבסיס לכל עבודת ה', הבסיס לכל התורה וקיום המצוות, הבסיס לזוגיות וחינוך ילדים, הבסיס לכל הצלחה בחיים - תלוי באהבה! והאהבה הזו בנויה בסדר מסוים שחשוב להקפיד עליו!
השלב הראשון בכל דרך של התקדמות בחיים הוא אהבה עצמית: "כמוך". לאהוב את השני כמו שאני אוהב את עצמי! זו לא אהבה אגואיסטית, זו לא אהבה של גאווה מזויפת, אלא הבנה עמוקה שכל אחד מאתנו הוא הופעה אלוקית מיוחדת במינה שאין עוד כמוה. כל אחד מאיתנו הוא הופעה ייחודית של שפע של טוב, ועוצמה, ואהבה ורצון. כל אחד מאיתנו מופיע את רצון ה' בעולם איך שהוא וכמו שהוא!
ללמוד 'אהבה' זו אמנות של ממש, שאפשר וצריך ומצווה ללמוד. איך אוהבים מישהו באמת? בכך שנותנים לו את מה שהוא צריך. וכך גם ביחס לעצמנו: איך אוהבים את עצמנו באמת? הרבה פחות ביקורת ושפיטה עצמית, הרבה יותר סלחנות ועין טובה, נתינה אין סופית של מילים טובות, שבחים, עידוד, הערכה, חמלה, סליחה, פירגון, הכלה, העצמה וכד'. בצורה הזו אנחנו בונים אישיות חזקה ויציבה שיודעת לקבל את כל הטוב שיש בה ולהודות עליו.
ואת האישיות המיוחדת הזו של עצמנו - יש מצוות עשה מהתורה לאהוב מידי יום ביומו ! זו עבודת ה' להתרגל לאהוב את עצמנו, כי זה הבסיס להכל! זה השלב הראשון באהבה.
רק אחרי שאנחנו מסוגלים לאהוב את עצמנו באמת כמו שאנחנו ברגע זה (וזה בלי התעלמות ממה שעוד צריך לתקן ולשפר) - אז מופיע השלב השני במצווה הזו: 'ואהבת - לרעך' - תראה את הטוב והמיוחד גם בסביבתך, ותעצים גם אותה. אחרי שלמדת איך באמת לקבל את עצמך – תוכל לעשות זאת נכון גם כלפי אחרים.
ואולי זה אחד ההסברים שקשור לימים אלו של ספירת העומר ולתלמידי רבי עקיבא ש'לא נהגו כבוד זה בזה': יתכן שהם היו בביקורת ובשפיטה אחד על השני בתחומים שונים, ובזה הנמיכו זה את זה. ומה היה המקור לכך? חוסר אהבה עצמית, שגרם לחוסר אהבה בכלל. ואולי לאור זאת, ראה אח"כ רבי עקיבא צורך להדגיש כל כך דווקא את הסדר הנכון באהבה: אהבת אמיתית של האדם את עצמו [בצורה הנכונה] - מובילה לאהבת אמת של האנשים סביבו - ומובילה לאהבת ה' בגודל !