הרגילו אותנו לחשוב שהערך שלנו נקבע לפי 'התפוקה' שניתן: אם הבאנו ציון 'טוב מאד' – ישבחו אותנו, ואז נרגיש שאנחנו שווים...אבל אם התאמצנו והבאנו רק ציון 'כמעט טוב' – אז נקבל הערות למה לא קיבלנו יותר...
קו המחשבה הזה ממשיך לאורך כל שנות הלימודים, ואח"כ במסגרות שונות בחיים בהם הערך שלנו נקבע לפי מה שנייצר שם... אבל אף אחד לא באמת רואה ויודע מה הערך העצמי שלנו, איך שאנחנו - כמו שאנחנו, בלי שום 'תפוקה' או הישגים... וגם אנחנו לא תמיד באמת יודעים מי אנחנו...
הבעיה הגדולה בצורת החשיבה הזו שהיא תולה כמעט את כל ערך החיים שלנו לפי מה שקורה בעולם מחוץ לנו: אם דברים מסתדרים לנו שם בחוץ – אז אנחנו מבפנים מרגישים בעלי ערך ומסתובבים שמחים, אבל אם שם בעולם החיצוני משהו לא מסתדר - מיד אנחנו מרגישים בתוכנו חסרי ערך עצמי ומלאי ביקורת...
צורת החשיבה הזו, שכל כך הורגלנו אליה, מעבירה את מרכז הכובד של החיים שלנו אל העולם החיצוני, והופכת אותנו להיות תלויים רק בו... אבל האמת היא שכדאי מאד לשנות את צורת ההסתכלות (וזה בהחלט מצריך השקעה בשינוי הלך החשיבה).
כדי באמת להצליח ולהתקדם בחיים, עלינו לקבל ולהפנים שמי שאנחנו ואיך שאנחנו זה דבר טוב ומוחלט – ממש כך! אם בנוסף לכל זה גם קורים לנו גם דברים נעימים - זה יכול להוסיף על העיקר, אבל שום דבר חיצוני לא יוצר את התוכן הפנימי שלנו. ולכן גם אם מבחוץ דברים לא מסתדרים - זה לא יכול לפגוע כלל בבסיס החזק והיציב של עצמנו.
לכאורה זו תפיסת עולם חדשנית ומהפכנית, אבל בעצם היא כתובה בפרשה שלנו, פרשת ראה. באחד הפסוקים החשובים ביותר, (שנכתב כאילו בדרך אגב), אומרת לנו התורה :" בנים אתם לה' אלוקיכם". בגמרא בקידושין אומר רבי מאיר: 'בין כך ובין כך אתם קרויים בנים'. וכך נפסק להלכה.
מה כוונת רבי מאיר? הוא אומר לנו יסוד חשוב מאד באמונה: הקשר שלנו לקב"ה הוא קשר של בנים והוא קשר נצחי שלא תלוי בכלום. ולכן בין אם אנחנו מקיימים מצוות ובין אם אנחנו אפילו עובדים עבודה זרה - הבסיס נשאר אותו דבר: בנים לה'.
הקביעה הזו של רבי מאיר היא מדהימה קודם כל ברמת העם: כמו שאבא לא מחליף לעולם את הבן שלו, ולא משנה מה הוא יעשה, גם אנחנו נשארים בנים של אבא, תמיד ובכל מצב: "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב". יש משהו עמוק ויציב יותר מכל המעשים שאנחנו עושים או לא עושים כעם. יש משהו הרבה יותר עמוק מכל הוויכוחים שקיימים מעל פני השטח. לא המציאות החיצונית היפה יותר או פחות, תכתיב את האהבה בינינו, אלא הקשר והחיבור הם האמת הפנימית הקבועה והיציבה.
הקביעה הזו היא אופטימית, ונותנת כוח להסתכל אחרת לגמרי על עצמנו כעם מיוחד במינו. עם שהוא 'בנים'. ואם נעביר את החידוש הזה גם אל כל אחד ואחד מאיתנו: התורה קובעת שהבסיס שלנו מול עצמנו כאנשים טובים ומיוחדים הוא מוחלט וקבוע - ללא קשר למה שקורה לנו בעולם החיצוני, ולכמה 'תפוקה' אנחנו מייצרים... - כיוון שזה מי שאנחנו מעצם היותנו מחוברים אל הקב"ה.
זה לא אומר שאין לנו מה לתקן ולשפר, בוודאי שיש – אבל יש בתוכנו בסיס עמוק ויציב של אהבה פנימית שאוהבים אותנו ללא תנאים, ורק מתוך עומק הקשר המוחלט הזה אנחנו ניגשים אל מה שצריך לשפר ומתקנים אותו.
כשנכנסים עם גישה כזו לעצמנו, כעם וכיחידים - אל ימי חודש אלול, הרי זה נותן לנו כוח ועוצמה פנימיים להיות מחוברים אל הדוד, ולדוד להתחבר אלינו במהלך עמוק של אהבה בלי תנאים. 'אני לדודי – בדיוק כמו שאני - ודודי לי' !
שבת שלום ומבורך וחודש טוב !